התמונות הראשונות של James Webb – מנקודת המבט שלי

בימים האחרונים עולם האסטרונומיה עצר את נשימתו לקראת התמונות הראשונות של המצפה המתקדם ביותר שנשלח לחלל.

הטלסקופ, רק נזכיר על קצה המזלג, הוא מצפה בעל מראה גדולה מאוד מצופה בזהב ומיועד לצפות באורכי גל של אינפרא אדום. למה דווקא אינפרא אדום? כדי לצפות באובייקטים מרוחקים שעד היום היו מחוץ להשג יד המדע. היקום כמו שהתגלה מתפשט וככל שאובייקט רחוק יותר הוא מתרחק במהירות גבוהה יותר, מה שמסיט את האור שמגיע ממנו לצד האדום של הספקטרום (אפקט דופלר). מכיוון שהשמש גם היא פולטת אורכי גל של אינפרא אדום וזה ממסך את האור החיוור שמגיע מגלקסיות מרוחקות, James Webb נשלח למרחק של 1.6 מיליון קילומטרים מכדור הארץ שם המראה שלו פונה הרחק מהשמש כדי לא "להסתנוור" ממנה. מה אמור הטלסקופ הזה לתת למדע? יכולת לראות רחוק יותר מכל מכשיר – לזמן הכי קרוב למפץ הגדול ששם היקום התחיל להאיר, לגלות הרכב אטמוספרי של כוכבי לכת במערכות שמש אחרות ולספק פרטים שלא נראו עד היום.

המסע של James Webb לנקודת L2

אחרי טיסה של חודש ותהליך ארוך של מספר חודשים בהם המראות יושרו והתקררו וכל המכשירים נבדקו NASA פרסמה את התמונות הראשונות. התמונות כוללות צביר גלקסיות, ערפילית שבה נוצרים כוכבים, ניתוח אטמוספרי של כוכב לכת מרוחק וערפילית פלנטרית. סה"כ מגוון של מטרות שונות שאמור להציג את יכולותיו של המכשיר המרשים הזה.

NASA ייצרה הייפ די גדול ודיווחה שהמדענים בכו למראה התמונות ובזמן הפרסום שלהן אני בהחלט יכול להזדהות עם המשפט הזה – התמונות פשוט מדהימות בכל קנה מידה. מאז הפרסום אני מוצא את עצמי בוהה בתמונות האלה ומנסה לעכל כל חלק וחלק בהן.

עכשיו, אחרי ימים של בהיה בתמונות התחזקה אצלי ההחלטה (הוויזואלית) מי מהתמונות היא המועדפת עלי 

היכן ניתן לראות את התמונות ברזולוציה המלאה שלהן? בעמוד הפליקר הייעודי שנאסא פתחה.

הפוסט נכתב מתוך נקודת המבט שלי – לרוב בתור צופה ולא מדען ומתייחס לתחושותי לגבי התמונות.

אני ממליץ בחום להעמיק בדף של @Ella Shartiel – שערכה עבודת רקע ומחקר מקיפים: איך זה שכוכב

הרכב אטמוספרי של כוכב לכת מרוחק

על פניו לא מרשים מבחינה וויזואלית או נראה כמו תהליך פוקוס אוטומטי לא תקין בצילום אבל הגרף הזה מציג יכולת מדהימה של הטלסקופ "להראות" ממה מורכבת שכבת האטמוספירה של כוכב לכת מרוחק. זה נעשה על ידי ניתוח האור שנפלט מהכוכב. אור זה כאשר הוא עובר דרך האטמוספרה של הכוכב נשבר על ידי החומרים המרכיבים אותה וכל חומר שובר את האור לאורך גל שונה.

מה שמדהים בכל הסיפור הזה זה המרחק של הכוכב מאיתנו – 1150 שנות אור מאיתנו – והיכולת לזהות הרכב  אטמוספרי בפירוט שכזה.

Carina Nebula בית יולדות לכוכבים

בתמונה רק חלק ממלכת הדרום, ערפילית Carina שמביישת בגודלה את מלכת הצפון – ערפילית אוריון. ענן של גזים שמהם נוצרים כוכבים ועוצמתיים שהקרינה הנפלטת מהם מאירה את הענן הנהדר הזה ומפזרת את הענים שמסביבם.

צביר הגלקסיות הקומפקטי Stephan's Quintet

מדובר בתמונה לא פחות ממשוגעת שמאוד רצוי להוריד ולהתבונן בעיון רב ובזום על כל חלק מהאזור הזה. מעבר לגלקסיות המרכיבות את הצביר עצמו ניתן לראות עוד המון גלקסיות רחוקות הרבה יותר (ולחשוב שהצביר מרוחק מאיתנו "רק" 300 מיליון שנות אור)

מותו של כוכב: ערפילית הטבעת הדרומית

מדובר בכוכב שדומה לשמש שלנו שמת לפני אלפי שנים ומרוחק כ 2500 שנות אור מכדור הארץ. הכוכב שמ ופלט את כל החומר שבנה את הערפילית הוא דווקא הכוכב החיוור יותר מתוך צמד כוכבים והוא נמצא בשעה 8 מהכוכב המרכזי הבהיר. גודל הערפילית הוא 0.4 שנות אור בלבד והפירוט שמתקבל בתמונות הוא (שוב) חסר תקדים, מה שמביא אותי לתמונה החביבה עלי:

במבט ראשון רואים שדפנות הערפילית שפונות אל הכוכבים מספקות פירוט עצום והתמונה היא תלת מימדית כאשר אנו מסתכלים כאילו אל תוך מנהרה של חומר מתערבל. כאשר עשיתי זום פנימה נשימתי פשוט נעתקה. זה מבט אל תוך כדור של גזים משתוללים אשר מוארים מבפנים על ידי הכוכבים שבפנים וניתן לראות ממש שכבות של גלי הדף שעיצבו את הערפילית. ממש מבינים את מבנה הערפילית ואת זה שאנו צופים דרך הקיר שפונה אלינו, רואים את הזוהר של הכוכבים ואת הקיר האחורי. הקירות שבצדדים מספקים את תחושת העומק המרהיבה הזו.

כאשר מבינים מה רואים כאן, קשה שלא לחשוב שבעבר, כל החומר הזה שמפוזר על פני 0.4 שנות אור היה מרוכז בכוכב אחד בקוטר של כ 1.5 מיליון קילומטרים בלבד – זה 4.6 שניות אור! זה נתון שלמוח לוקח זמן לעכל.

ההרגשה היא ממש כאילו טסים בחללית במעמקי הערפילית ועוד רגע ניתן להושיט יד ולגעת בדפנותיה. אמנם תמונת צביר הגלקסיות נותן המון פרטים על אובייקטים מרוחקים מאוד והגרף של ההרכב האטמוספרי של כוכב הלכת מראה יכולות אדירות של הטלסקופ אבל זו התמונה שלפחות לי נתנה את התחושה של טיסה בחלל ואת היכולת לדמיין את תנועת החומר הנדחף הרחק מהכוכב שפלט אותו.

ההשקעה העצומה והציפיה המתוחה לתמונות הוכיחה את עצמה ולנו נותר להמשיך לצפות אל היקום דרך החלון החדש ש James Webb  פתח